כלי הנגינה והשפעתם על נפש האדם וגופו

כפי שהוסבר מקודם –פועלים בנו כוחות ומתרוצצים בנו רצונות, וברבדים שונים, מהיכן הם פועלים? וכשאנו שומעים שיר – מדוע נפשנו מתפעלת דייקא מכלים מסוימים ולא מאחרים? ואיזה תפקיד יש לכל כלי? ומה משפיע על מה? (הרבה שאלות הא?...)

כלי השיר נחלקים לד' חלקים כנגד ד' יסודות שבאדם ובבריאה: עמא"ר:
יסוד העפר – הם כלי ההקשה.
מים – כלי הפריטה (ההכאה במיתר יוצרת בו תנועה סיבובית המתפזרת באופן חופשי, כל עוד לא מפסיקים את רעידתו, ויצירת גלים אלו בעיגול הם כעין גלי-מים בהטלת אבן לתוכם).
אש – כלי מיתר בעלי קשת (כיוון שהפקת הצליל היא ע"י חיכוך בדיוק כמו יצירת אש).
רוח – כלי הנשיפה, שחייבים רוח-פה.
(ומפיקי הצלילים האלקטרוניים הם חיקוי זול, מלאכותי וירוד לכלי השיר האמיתיים).
מרבותיי קיבלתי שחלוקה זו, מותאמת גם לפי רבדי הספירות:

על הרובד היצרי שבנו, הנה"י – משפיעים כלי ההקשה, התופים.
לא לחינם מקום אחיזתם הוא בין הרגלים, וראייה על השפעתם על אזור זה היא – כאשר משמיעים לנו רק צלילי תופים קצביים, האיברים הראשונים שינועו בגופנו יהיו הרגליים והאגן. (גם את הצלילים הנמוכים של גיטרת הבאס ניתן לשייך לשם, כמשפיעים על רובד הנה"י), וישנם עמים ותרבויות שלמות באפריקה ובדרום אמריקה שבנו את תרבותם על 'מזיקה' המשדרת מסריה רק לאזור זה (ואכן, משם הם גם מקבלים את החלטותיהם...)

מעל הרובד היצרי נמצא הרובד הריגשי, החג"ת, עליו משפיעים אותם כלים המוחזקים כנגד חלק זה של הגוף, 
כלי המיתר והפריטה למיניהם: נבל, מנדולינה, עוד, ובעיקר שכיחות הגיטרות לסוגיהן ("אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט"...), שצלילי מיתריהם משפיעים פעולתם על הרגש והדיבור – וכאמור, לפי מקום אחיזת הכלי – באותו מקום מקביל בנפש הוא גם 'יפגע' ויפעל.
לא קשה להבחין בהבדל הענק בין נגני להקות הרוק והריר למיניהם – האוחזים את כלי נגינתם כ"כ נמוך, באזור החלציים, ו'משדרים' ומדגישים בנגינתם את אזור זה, כדי שבתת ההכרה ישלוט הנה"י על החג"ת– ושם גם מושפע המאזין להם.

ומולם – צדיק וקדוש כרבי שלמה קרליבך זצ"ל – אשרי מי שזכה לראותו מנגן, ייזכר שאת כלי ניגונו הוא היה מחזיק כמעט בגובה הצוואר - כדי לחבר את הלב אל המוח (את החג"ת אל החב"ד) ולא חלילה אל התאוות (אל הנה"י).

וכיצד ניתן לדעת אם פעולה וכוונה מסוימת צלחו? התשובה: לפי התוצאה; מה נולד לנו מזה.
(לפעמים זה קצת לוקח זמן עד שהזרעים בנפש מתפתחים אך בכל מקרה) במושגים של נצח, לא קשה להיווכח – גיטרתו של מי השפיעה יותר חיבור בעולם – כמובן, של רבי שלמה, שבנגינתו חיבר את כל מי שזכה לשמוע: אחד אל השני וכולם אל שורש נשמתם.

הרובד העליון הוא הרובד ה'מחשבתי', בינות לספירות החב"ד.
מחשבתנו מתחילה כהבזק בספירת החכמה, והופכת ל"הרהור" כשספירת הבינה מכילה אותה, ומבינה ש 'אפשר לעשות עם זה משהו' – ואם יש חיבור פורה אז יש דעת = האדם "יודע", מחובר.
ובכל הנוגע לצלילים, מימד זה אצלנו – מושפע כאמור, מכלי הנשיפה השונים:
מפוחית, חצוצרה, סקסופון, ובעיקר קלרינט וחלילים, שהם כבר משפיעים לעולם צליל המופק מתוך אויר אישי של המנגן (ולא מכלים חיצוניים לו כברבדי הנה"י והחג"ת), כלומר, שוב אותה "החוקיות שברוחניות":
מהיכן שהמסר יוצא – באותה נקודת השקה הוא גם 'פוגע' בזולת.

האוויר שיוצא מן האדם עובר דרך מסננת, שהיא כלי הנגינה, ומסוגל להשפיע על רובד ה'מושכלות', כלומר, אנו מסוגלים לקבל מחשבות והשגות שכליות חדשות שלא היו לנו קודם ולא דרך לימוד מילולי-עיוני – אלא דרך צלילים.

{אך כל ג' רבדים אלו [פעולה – דיבור ורגש – ומחשבה] הינם עדיין פנימיים לנו, ובסופו של דבר, כבר הגדרנו, מה שקובע להיכן "תלך" מחשבתנו, דיבורנו ומעשינו – הוא היכן מונח רצוננו}.

בין רובד המחשבה לרובד הרצון ישנו כלי נגינה 'ממוצע', זהו הכלי הכי פשוט, הכי זך, טהור ונקי – השופר ("שפרו מעשיכם"...) {ולכן, מפאת יכולותיו ועוצמותיו – גם נפסק להלכה שבעל תוקע חייב להיות "בעל תורה ויראה, שיהא מרוצה לקהל ... שיהיה הגון " כי אם הוא לא שומר שבת, ברית וכו' – אינו יכול להוציא ידי חובה את הציבור! }

השופר לא נשמע כיום תדיר, לצערנו. יש לו זמנים מיוחדים (וצפירות ימי הזיכרון הן נסיון חיקוי מלאכותי של מלכות שאולה).
אך ישנם קולות שאנו כן שומעים כל הזמן, ומקיפים אותנו: הקולות האנושיים. והם אלו שמשפיעים על רובד הרצון שלנו.
משכן רצונותינו הוא בלב, ומכיוון ש "כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם" , הרי שלפי כלל זה שלימד החכם באדם – מאותו מקום שאנו שרים ומוציאים קולות, רצונותינו מתלבשים בגלי קולנו, ו'פוגעים' בהשומע, באותו מקום, מחלחלים ומופנמים שם.
כי בנוהג שבעולם - אנו (כותבים, מלחינים, יוצרים ו) שרים על נושאים שאנו מזדהים איתם, זהותנו.
לנושאים אלו נכנסת הכוונה בשירה (כמאמר: "קול מעורר הכוונה").

אנו מקשיבים לשיר ומרגישים את מה שהזמר שר .

אם איננו מרגישים כלום משיר, הסיבה היא אחת משתיים:
או שסביב הלב יש קליפות עבות ואז צריך לקלף, או שהזמר באמת שר על כלום או לא באמת חי את מושא שירתו. כי תפקיד הפה הוא לבטא את פנימיותנו אל החוץ, לחברה.
מיקומו הוא בפנים כי דרך הפנים יוצאת הפנימיות שלנו ונגלית לעולם.
ולכן בניגון בפה, בשירה, מתבטאת ביתר שאת ועוז פנימיות רגשותינו, מחשבותינו ורצונותינו, על כן ניגון בפה הוא ה"ניגון הפנימי", ולעומתו הניגון בכלי שיר – הוא ה'חיצוני', כיוון שהוא יוצא דרך החיצוניות, (דרך כלי שאינו מתוכיותנו).

משום כך מסקנת חז"ל היא: "עיקר שירה – בפה".
כי עיקר ביטוי פנימיותנו – היא דרך פינו, וכשאנו מבטאים את פנימיותנו בשירה – היא אכן יוצאת במיטבה.
כולנו ניכרים בקולנו, ולכולנו יש טעם (=טון) הדיבור והשירה המיוחד לנו, שבא משורש הנשמה ומגלה עליה, וכפי טעמי דיבורנו ושירתנו – כך ניכרת בנו נשמתנו ומהותנו היוצאת דרכה.

כפי שמסביר רבנו נחמן מברסלב על הפסוק : "נפשי יצאה בדברו" – "כשאדם משתוקק לאיזה דבר, ומוציא השתוקקותו אח"כ בהבל פיו כנ"ל, אזי נעשה הנפש, והנפש הזאת, היינו, הרוח ממללא, הולכת באויר, ומגיע לאדם אחר, ומעוררת את האדם אחר לתשוקה הזאת. ולפי התשוקה, לפי הנפש, הרוח ממללא, כן נתעורר האדם; אם התשוקה באה מצדיק לרשע אזי נתעורר הרשע בהרהורי תשובה ... ואם להיפך – להיפך ...
והכל נעשה על-ידי ההבל פיו, שהוא הנפש, כי עיקר הדיבור הוא, שכלי הדיבור מכין באויר, ואויר הזה פוגע באויר הסמוך לו, והסמוך בסמוך, עד שמגיע לחברו, ושומע חברו את האותיות, וכשהוא מקבל דיבורו, הוא מקבל נפשו, ונתעורר לדבר הזה".

מה רוצה רבנו ללמדנו?

הנפש יוצאת ומתגלה ע"י הדיבור:
המסר משודר בגלי הקול, פוגע באוויר, יוצר תהודה – שנקלטת בעור התוף שלנו ומתורגמת לגלים חשמליים במוחנו אשר משתכנים שם ומשפיעים על רצונותינו, על מחשבותינו, על אופן דיבורינו, על התנהלותנו.
דוגמאות לכיוונים שונים יש בשפע, נציין כמה מהם:

א. כשבדקו וחקרו מה היו הגורמים שהשפיעו על נוער שנפל, ל"ע, לכת השטן או שאר קבוצות הרסניות, חבורות רחוב ת/טועות וכיוב' – מצאו שעיקר הרעיונות וההשפעות – הגיעו אליהם ע"י מזיקה של להקות הריר והרוק הכבד. צלילים זועמים, תוקפניים, שמעבירים מסרים אלו לשומעים, וחלחלו עד להזדהות.

ב. מניסיוני האישי: אנשים שנפלו ל"ע לתאוות ולעברות שונות של ניאוף ופריצות (שתחילתן בהרהורים), כשנחקרו ותוחקרו – התגלה שרוב הזמן היו אוזניהם קולטות ומושפעות ממזיקה שפלטה ו'עסקה' באותם נשאים – בעיקר במקצב הקרוי "מזרחי כבד" – והם הושפעו מהמסרים. (ובינינו, למי לא יצא בשנתיים האחרונות למצוא עצמו מפזם בלא משים "בלבלי אותו, בלבלי" או "יאללה לך הביתה מוטי" הרדודים לבוז...?)

ג. וכן הכלל עם אנשים שנפלו לדיכאונות, עצבויות ומרה שחורה, ייאוש ושאר חוליים: יתכן שהיו סיבות חיצוניות – אך הצלילים המלווים את מהלך הצניחה הרוחנית היו ברוב המקרים אחד משניים: או שירי דיכאון ועצבות איטיים (לרוב בסגנון מסלסל הקרוי 'מזרחי') או מזיקת רוק וריר דיכאוני – שהם היינו הך מבחינת התוצאה והנזק.
ד. הכלל תקף גם אצל אנשים שצרכו סמים ושאר מזיקין כעזרים חיצוניים להגעה לחוויה של יצירת אשליות ועוררות כח המדמה: המזרז והמאיץ של תהליך ההסתממות והחוויה – היתה מזיקה פסיכדלית, הזויה, הפועלת על כח המדמה בשילוב עם צלילים בטווח נמוך ביותר (='באסים') – שמאיצים את האדם להשתמש בגירויים חיצוניים, (כי לא לימדו אותם לייצר התחדשות מבפנים) – וכאמור, ההשפעה היא דו כיוונית והכלל ברור.
 
ה. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, דוגמא שכבר איזכרנו – מורנו ומדריכנו בעבודת הבורא בנגינה ורגש – שלמה בן נפתלי ופסיא לבית קרליבך:
כשהיה פותח פיו בשירה – אזי כל מי ששמע את שירתו, קיבל הרהורי תשובה! ועדיין היום, בתקליטיו, ובסיפוריו המוקלטים – השומע את קולו ולא מרגיש משיכה לקצת יותר פנימיות או אידישקייט באורח חייו והתקרבות לה' ולנשמתו הייחודית – צריך לצבוט את עצמו אם הוא חי... וה-הוכחה היא:
מאות אלפי ילדים ונערים בכל תפוצות ישראל, המתחנכים כיום בחינוך תורני כזה או אחר ומודעים לכך ש"יהודי הוא ייעודי" – בזכות העובדה כי סביהם או אביהם (שהיו "מאמינים רדומים") שמעו את ר' שלמה בהופעה או תקליט והתחברו לרצון יותר גבוה – להתקרב לה'! (זה לחץ להם על כפתור האמונה והפעיל אותה).
גם כותב חיבור זה הינו אחד מאלה ששמעו את תקליטיו ושירתו, קראו את סיפוריו – ופתאום בצבצו בתוכו מחשבה והרגש חדשים – רצוני ללכת בנתיבו! ביכולתי להיות איש ישראלי יותר טוב ממה שהייתי עד היום! והדרך חייבת לעבור בנתיב הניגון והשירה.